דעה - גופים שהלאמה יפה להם

בפוסט הזה אני רוצה לסטות מעט מהנוהג שלי לדון רק בנושאים ריאליים, ולדבר קצת על אידאולוגיה. יש תחומים שלדעתי ראוי שיהיו ברשות הכלל, ותחומים שראוי שיהיו ברשות הפרט. האידאולוגיה הקפיטליסטית גורסת שכל אלמנט בחיינו אמור להיות ברשות הפרט, אבל אני טוען שלא כך הוא. יש תחומים שמסיבות שונות עובדים יותר טוב כשהם מחוץ לידיים פרטיות.

צדק – 

ככלל, נרצה להלאים תחומים בהם בצע כסף פוגע במתן השירות. המקרה הברור ביותר הוא כמובן מערכת הצדק, על חלקיה השונים. בתיאוריה, מערכת הצדק היא בהגדרה חלק מהשלטון, אבל בפועל הדברים מסובכים יותר. מערכת הצדק מורכבת מכמה חלקים שונים, שכל אחד מהם עלול לעבור הפרטה (רשמית או מעשית) בנפרד. הפגיע בחברה היא פועל יוצא של איזו חלק מהמערכת עבר את ההפרטה.

לדוגמה, בתי כלא פרטיים: התאגיד שמפעיל את בית הכלא הפרטי מעוניין להרוויח, שזה בסדר. מה שלא בסדר היא העובדה שקיימות סיטואציות בהן הרווח של אותו התאגיד יעמוד בניגוד לאינטרס החברתי. אם התאגיד מקבל תשלום עבור כל אסיר, אז הוא מרוויח מכך שיש יותר אסירים, ונחשפו מקרים בארה"ב בהם שופטים קיבלו שוחד מתאגידים כדי להכניס יותר אזרחים לכלא. חשש נוסף הוא פגיע בתנאים של האסירים. אם המחוקק הגדיר תנאים לאסירים בבתי הכלא, והתאגיד ירוויח מלפגוע בתנאים האלה, אז אני מבטיח שהתנאים ייפגעו.

דוגמה קיצונית לאמור הנ"ל: בשנת 2008 שני שופטים במדינת פנסילבניה שבארה"ב הואשמו (ולאחר מכן הורשעו) בכך שקיבלו שוחד כדי לשלוח אלפי נערים למתקני כליאה בהאשמות שווא. עצם העובדה שאירוע כזה יכול להתרחש מראה שהמערכת פשוט לא בנויה נכון. השורה התחתונה היא שאסור שיהיה גוף שירוויח מחוסר צדק.

אגב, מדינת ישראל לא מושלמת. סיכויי ההצלחה של אדם במשפט בארץ תלויים בעיקר בעלות עורכי הדין של הצדדים. מכאן, ברור שהצדק של העשירים אינו הצדק של העניים, וזה רע. מה גורם לחוסר הצדק האמור? ההפרטה של החלק ממערכת הצדק שנקרא 'עורכי דין'.

בטחון – 

אם גוף מסוים מרוויח מלספק לנו ביטחון, הוא גם ידאג שנרגיש לא בטוחים כדי שנמשיך לצרוך את שירותיו. מעבר לביקורת על ממשלת הימין של השנים האחרונות, אני מתכוון בעיקר לפשע המאורגן. מה זה "לשלם פרוטקשן" אם לא הפרטה של מערכת המשטרה? יש גוף פרטי שאתה משלם לו כדי לספק לך שירותים שאתה לא מקבל מהשלטון הרשמי. בנוסף, התשלום עצמו אינו וולונטרי, כי אתה צריך הגנה מהמאפיה עצמה.

אלמנט אחר של בטחון הוא צבא. עצם הקיום של הצבא מעודד אלימות, כי הצבא כגוף צריך להצדיק את הקיום של עצמו. זה לצערי רע הכרחי, כי צבא הוא גם הגורם היחיד שמונע מלחמה. האם הצבא יעיל? ממש לא. האם הוא יהיה יעיל יותר לאחר הפרטה? כנראה שכן. אז למה זה יהיה רעיון רע להפריט את הצבא? כי נהיה תמיד במלחמה, שהרי התאגיד שמפעיל את הבא ירצה שתצרוך יותר מהשירותים שהוא מציע.

חינוך והשכלה בסיסית – 

יש שתי בעיות מרכזיות בהפרטה של מערכת החינוך. הראשונה היא שלקהילות עניות אין המשאבים לממן חינוך. הבעיה השנייה היא שקשה לכמת חינוך כשירות או כמוצר. אגב, יש כאן הנחה סמויה שאני רוצה לחשוף והיא שחינוך זה "טוב" לא רק לפרטים אלא גם לקהילה עצמה.

הבעיה הראשונה די ברורה מאליה. איכות השירות/המוצר היא פונקציה של כמות הכסף שמושקע בו, ולכן התקציב שקהילה מפנה לחינוך משפיע בצורה דרמתית על איכות החינוך. הבעיה הזו חמורה בעיקר מכיוון שחינוך היא הדרך היחידה לשנות לטובה את מצבה של קהילה לאורך זמן.

הבעיה השנייה מעט יותר מסובכת, והיא נובעת מכך ש'חינוך' היא פעולה אמורפית. הכלים שיש לנו כדי לשפוט איכות של חינוך גרועים מאוד. כאן בארץ הכלי העיקרי נקרא 'מבחני בגרות', והם גרועים כל כך שמוסדות להשכלה גבוהה דורשים חוות דעת נוספת (פסיכומטרי). הקושי הנ"ל אינו תלוי בהפרטה או הלאמה של מערכת החינוך, אבל הוא משמעותי באחרון הרבה יותר מבראשון.

במערכת חינוך לאומית, מנסים לחנך את התלמידים. המערכת אולי לא יעילה, אבל כל בית ספר עושה הכי טוב שהוא יכול בתוך מסגרות האילוצים השונים איתם הוא מתמודד. במערכת חינוך פרטית מצד שני, יש בעיה של איכות התוצרת. אני לא רוצה לשלם סתם בשביל "12 שנות לימוד", כי אז אין לתאגיד אינטרס בלהשקיע בללמד את הילד. מצד שני, אם אני אשלם "לפי הצלחה במבחנים סטנדרטיים" אני אקבל תלמידים אומללים עוד יותר משהם אומללים כיום, ואיכות המבחנים הסטנדרטיים האמורים תשחק כמו שאיכות מבחני הבגרות נשחקה.

לסיכום, חינוך ציבורי זה גרוע, חינוך פרטי גרוע עוד יותר.

בריאות – 

בניגוד לתחומים האחרים, אני לא באמת חושב שיש גופים שמרוויחים מסבל, או מאי-הספקה של רפואה. למרות זאת, מצב הרפואה בארצות הברית ממחיש בצורה ברורה את האלטרנטיבות. בארצנו מערכת הבריאות מולאמת כמעט לחלוטין. נכון, יש בעיה של צפיפות בבתי חולים, ושל מחסור בצוות רפואי. הבעיות הנ"ל נובעות ממחסור בתקציב ומניהול בעייתי, שהן בעיות אינהרנטיות של גופים ציבוריים. מצד שני, כל אדם שזקוק לכך יכול להיכנס לבית החולים ולקבל טיפול (והטיפול יהיה סביר פלוס).

מערכת בריאות פרטית אנו יכולים למצוא בארצות הברית. המערכת שם מבוססת כמעט לחלוטין על חברות ביטוח, והבעיה היא במערכת האינטרסים של חברות הביטוח האמורות. האינטרס הבסיסי הוא שהרפואה תהיה יקרה. נכון שאם הרפואה יקרה יותר חברת הביטוח מוציאה יותר כסף, אבל היא גם לוקחת פרמייה גבוהה יותר. כלומר, אם מחיר השירות כפול, חברת הביטוח תדרוש כפול כסף, ותרוויח כפול. בית החולים מרוויח כמובן ממחירים גבוהים, ואין לו שום אינטרס במחירים נמוכים. היחיד שמפסיד הוא האזרח, שהביטוח הרפואי שלו יקר מאוד. התוצאה היא שעלות הרפואה בארצות הברית יקרה כל כך שעשירונים שלמים מהאוכלוסייה לא יכולים להרשות לעצמם נסיעה באמבולנס לבית החולים. כשביטוח לחודש עולה יותר משלוש מאות דולר לאדם בודד* זה כבר לא הוצאה סבירה. אז בבקשה, כשמבקרים את מערכת הרפואה בארץ צריך גם לחשוב על האלטרנטיבה...

*המספר שמצאתי באינטרנט הוא 321$ בממוצע לאדם, ו833$ למשפחה.

האם יש עוד תחומים שאני חושב שכדאי להלאים? כנראה שכן, אבל אני לא חושב עליהם כרגע. מה דעתכם?

בפוסט הבא אציג את הגופים הציבוריים שלדעתי צריך להפריט. שוב, אם יש לכם מחשבות בנושא, זה הזמן לחלוק אותן ואולי לשנות את דעתי לפני שאחקוק אותה בסלע.

בין הלאמה להפרטה

קפיטליזם וקומוניזם בדרך כלל מתוארות כתיאוריות כלכליות, אבל אני רואה אותן אחרת. שתי התיאוריות סובלות מחוסר הבנה בסיסי של איך אנשים עובדים, וההבדל ביניהן הוא רק בסוג הטעות.

הקומוניזם והקפיטליזם מציגים שיטות שונות לחלוקת הרכוש בתוך הקהילה. בצורה הגסה ביותר, קומוניזם טוען שהקהילה עצמה צריכה לחלק את הרכוש בין חבריה, בעוד שהקפיטליזם טוען שחברי הקהילה צריכים לחלק את הרכוש בינם לבין עצמם כראות עיניהם.

כשהתיאוריות המסובכות וההיסטוריה המסואבת שלהן מוצגות כך, קל לראות את נקודות התורפה:

בקומוניזם – בפועל, כל קבוצה של אנשים ממנה אחדים מהם להיות מקבלי ההחלטות. מכאן, כשנאמר ש'הקהילה מחלקת רכוש' הכוונה היא שיש כמה אנשים שמחלקים את הרכוש. כאן מגיעות הטעויות, ויש שתיים מהן. לחלק את הרכוש של כמה מאות אנשים זה קשה. לחלק את הרכוש של כמה מאות מיליונים זו בעיה לוגיסטית בלתי אפשרית. רעב הוא תוצר לוואי של קומוניזם, וזו הסיבה. לא בהכרח רוע לב, אלא פשוט הערכת יתר של היכולת האנושית.

נזכיר כמובן שרוע לב הוא אכן בעיה אנושית בפני עצמה. יש אנשים שרודפים מדון ושררה, ואלו בדיוק האנשים שיידחפו ויגיעו לעמדה של האחראים על חלוקת המשאבים. ראיתי את התופעה הזו במו עיניי, בתור אדם שגדל בקיבוץ שיתופי. אם אתה רוצה משהו, אתה צריך לשכנע את האדם האחראי. מה שאומר שכולם רוצים להיות "חברים" של אותו אדם, ועושים את מה שהוא אומר.

עד כאן אני מניח שרוב הקוראים יסכימו איתי, שזה אומר שלא כתבתי שום דבר חשוב. מצד שני, קפיטליזם סובל מבעיות משלו. ספציפית, הטעות המרכזית של קפיטליזם היא חוסר הבנה של איך כסף עובד. אם תרשו לי אנלוגיה לפיסיקה, לכסף יש מסה, וכוח כלכלי הוא שדה כבידה. כלומר, כסף נמשך לכסף. אינדיבידואלים עשירים משתמשים בכסף שלהם ככלי להשגת כסף נוסף. התיאוריה הקינסיאנית מדברת על 'שוק חופשי' ו'תחרות'. אלה אכן רעיונות מעניינים, אבל אם יש לך מספיק כסף אתה קונה את התחרות ודורס את השוק החופשי.

בגלל שכסף נמשך לכסף, ויש יתרונות כלכליים בריכוזיות, האידיאל של כל תאגיד הוא להיות מונופול. דוגמה מהשנים האחרונות היא רכישת רשת פוקס ע"י דיסני ב-2017. שתי חברות שעל פניו מתחרות זו בזו הופכות לחברה אחת, שמרוויחה מכך שיש לה פחות תחרות. בסופו של דבר, אם חוקרים ובודקים כמה תאגידים פועלים בכל שוק מגדלים הרבה פחות שמות ממה שמצפים.

אבל זאת התיאוריה, בפרקטיקה יש לתאגידים כלי אפילו יותר חזק לייצר רווח – "לוביינג", שזה לעז ל-"לשלם למחוקק כדי שיעשה חוקים שטובים לי ורעים למתחרים שלי". נתקלתי בטענה שה-ROI  (return on investment) של לעשות לובי בארה"ב היא 1000%, כלומר שכל דולר שמושקע בלשלם לסנטור שווה עשרה בהכנסות עתידיות.

דוגמה מהשנים האחרונות – איסור פתיחת מרכולים בשבת. הרשתות הגדולות לא פותחות בשבת מסיבות כאלה ואחרות, מה שמהווה נישה בה המרכולים הקטנים יכולים להרוויח. מכאן, איסור על פתיחה של המרכולים בשבת, על אף שכביכול אינו מפלה בין המרכולים, פוגע בקטנים הרבה יותר מבגדולים. אני לא אגיד שזו קונספירציה של הרשתות הגדולות, אבל זה רק בגלל שאני אדם זהיר.

למעשה, יש דוגמאות אפילו יותר חריפות. בכל תעשייה יש איסורים בחוק שמערימים קשיים (או מונעים ממש) כניסה של מתחרים חדשים. למה רק לבד"ץ מותר להשתמש במילה 'כשרות'? בגלל שזה מונופול בחסות הממשלה. למה אני צריך רישיון כדי לייבא מוצרים? כי היבואנים הגדולים לא רוצים תחרות. ככה זה קפיטליזם, ואלה החיים.

לסיכום: בקומוניזם הבעיה היא חוסר יעילות ונפוטיזם, ובקפיטליזם הבעיה היא בריונות.

דיברנו על בעיות, ועכשיו אני רוצה לדבר על פתרונות. יש שני מהלכים שקהילה (כלומר, המדינה) יכולה לבצע בספקטרום של קפיטליזם-קומוניזם: הלאמה והפרטה. הלאמה זה התהליך בו הקהילה פונה לאינדיבידואל (או ארגון, כי משום מה לארגונים יש מעמד חוקי דומה), ולוקחת ממנו חלק מהרכוש שלו באמתלה שזה 'לטובת הכלל'. האינסטינקט שלנו הוא לחשוב שמדובר במהלך שלילי, כי זה הרי מהלך של לקיחה/חמיסה/גניבה, אבל לפעמים המטרה אכן מצדיקה את האמצעים. אגב, אני מחשיב מיסים ושירות (צבאי/לאומי) חובה כסוג של הלאמה.

מצד שני, הפרטה זה המהלך בו קהילה מתבוננת פנימה ואומרת 'אנחנו עושים עבודה גרועה, בואו ניתן לאינדיבידואל (או ארגון פרטי) את הרכוש הזה'. לפעמים מדובר במכרז, בו המדינה מזמינה גוף פרטי לעבוד עבורה. לפעמים מדובר בקניה של נכס ציבורי עבור כסף. לפעמים, במיוחד בארצנו, מדובר במחטף בו מי שמקבל את הרכוש זה מקורב שעשה קומבינה.

אדגיש שוב, שכוונתי במילה 'רכוש' היא הרחבה ביותר שאפשר. למפעלי ים המלח אין איזושהי זכות טבעית להתקיים, הם קיבלו חתיכה מהרכוש של הקהילה. בדומה, מאגרי הגז הטבעי שיש עדיין וויכוח לגבי תהליך ההפרטה שאמור להתרחש. כיום זה נכס של הקהילה (מדינת ישראל), אבל זו מעדיפה להשכיר/להחכיר/למכור אותו.

כהכללה, ניתן לומר שהפרטה זה תהליך בו קהילה הופכת לקפיטליסטית והלאמה זה התהליך המנוגד, בו הקהילה הופכת לקומוניסטית. בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל היו מקרים של הלאמה שנחשבו למוצלחים, והיו מקרים של הלאמה שנחשבו לקטסטרופה. כנ"ל, היו מקרים של הפרטה שנחשבו למוצלחים והפרטות קטסטרופליות.

עד כמה שהצלחתי לשפוט, הלאמה מוצלחת כשהיא באה להגן על החלשים מפני הבריונות של בעלי הממון. מהפך התקשורת שמשה כחלון הוביל כשר התקשורת בתחילת העשור היא דוגמה מצוינת. היו כשלוש חברות סלולר שתיאמו מחירים, וחסמי הכניסה למתחרים חדשים היו גבוהים מעוד (תשתית). משרד התקשורת הלאים למעשה את התשתיות. נכון, הוא לא לקח אותן כרכוש, אבל הוא לקח לעצמו את הזכות להציב תנאים, מגבלויות וחובות על השימוש בנכס המדובר.

הצלחה של תהליך הפרטה, מצד שני, תלוי בעיקר בכמה המצב היה גרוע לפניכן. תהליך ההפרטה המוצלח ביותר שאני מכיר בארצנו היה הקמת חברת בזק. לפי הסיפורים, כדי לקבל חיבור לקו טלפון היה צריך להמתין שנים(!), ואחרי ההפרטה המדינה רושתה כולה תוך חצי שנה. יש כאן כמובן שאלות כמו מה המעמד של תאגיד ממשלתי, אבל המהלך עצמו נחשב למוצלח מאוד.

יש דוגמה גרוע לתהליך הפרטה שאני רוצה לציין, כקונטרסט לכך שדיברתי בשבחו של משה כחלון. ככל שאני רואה, המהלך המשמעותי ביותר שהוא עשה בקדנציה הנוכחית שלו הוא הפרטה של חופי ישראל לבניה פרטית. אני חושב שזו דוגמה לאיך מתבצעות רוב ההפרטות בארץ, בהן לוקחים נכס ציבורי ומוכרים אותו בנזיד עדשים. אני מנסה לא להיכנס בבלוג הזה לפוליטיקה, אבל מדובר בראש מפלגה, אז אני חושב שמין הראוי לאזן את הדוגמה הטובה עם הדוגמה הרעה.

לסיכום, הנקודה של הפוסט כולו היא שיש אלמנטים בעולם המודרני שטוב שהם ברשות הקהילה, ויש אלמנטים שטוב שהם ברשות הפרט. השאלה היא כמובן עבור כל אלמנט באיזה צד של המתרס הוא נמצא. יש לי דעות בנושא, ועליהן אכתוב בפוסט הבא.

(כן, כל הפוסט הזה הוא בעצם הקדמה לדיון אחר)

הצרות עם מנהלי ביניים

ניהול ביניים הוא אולי התפקיד הכי פחות מוערך בארגון. 'בוס שלא מבין את העבודה' זו קלישאה שמופיע בטלוויזיה במגוון צורות, ולכל אדם יש סיפור על איזשהו מנהל שמירר לו את החיים. בהרבה מהסיפורים (שבאים מנקודת המבט של אחד העובדים) עולה השאלה איך אותו מנהל הגיע לאותה עמדת כוח, ולמה הוא מתנהג ככה.

לחלק הראשון יש לי הסבר, ולחלק השני יש לי תיאוריה.

ההסבר לחלק הראשון הוא העיקרון הפיטרי (שקבל לא מזמן אישוש מחקרי) – אנשים שעושים עבודה טובה מקודמים שוב ושוב, עד שהם מגיעים לתפקיד בו הם לא עושים עבודה טובה. העיקרון פותח תוך התבוננות על ארגונים בירוקרטיים, אבל הוא מתאים גם לחברות יצרניות ולחברות פיתוח. מה עוד, התופעה אפילו בולטת יותר בחברות כאלה.

מנהלי צוותי תכנה הם בדרך כלל אנשי תכנה שקודמו לתפקיד. הם בדרך כלל יעשו עבודה סבירה בתפקיד החדש כי אנשי תכנה שלא רוצים את כאב הראש הניהולי פשוט מסרבים לקבל על עצמם את התפקיד. מצד שני, מה יקרה אם נקדם את אותו מנהל צוות להיות מנהל מחלקה? בתור מנהל צוות הוא עדיין עסק בעיקר בתכנה, אבל בתור מנהל מחלקה הוא עכשיו בירוקראט. אין קורלציה בין היכולת של אדם כאיש תכנה ובין היכולת שלו לנהל אנשי תכנה.

התוצאה היא שהרבה אנשים שמגיעים לעמדות של ניהול ביניים עושים זאת ללא הכשרה מתאימה. בכאלו מצבים המנהלים מתחלקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כוללת את האנשים שלא מצליחים (או אפילו לא מנסים) לקחת שליטה על ניהול המחלקה שלהם. בפועל ראשי הצוותים עושים את מה שהם חושבים לנכון, והמנהל הופך לחותמת גומי.

הסוג השני של המנהלים הוא בני האדם שהכוח 'עלה להם לראש', והם האנשים שמספרים עליהם סיפורים. למה הבוס צועק על עובד בפני כל המחלקה? כי הבוס בפאניקה והוא מרגיש שהוא חייב להראות שהוא בשליטה. זה אינסטינקט של קופים, אבל לפעמים זה הכלי היחיד של אותו מנהל.

כדי למזער את התופעה, הרבה חברות מציעות לעובדים אלטרנטיבות קידום לא-ניהוליות. בהרבה מקרים (ובמיוחד בהי-טק) העובד יעדיף להישאר בתפקיד שלו עם תוספת של סמכות ושכר במקום להיות מקודם לתפקיד גבוהה יותר בהיררכיה. אני חושב שזה מהלך נכון, אבל עם אפקט מצומצם. זה לא מנגנון שמחליף קידום, אלא מנגנון שגורם לעובד להרגיש טוב. החברה מקדמת עובדים כשהיא חושבת שהיא תרוויח מכך – או שהעובד 'מבוזבז' בתפקידו הנוכחי, או שיש חור בהיררכיה שצריך לסתום.

על פניו, מנהל ביניים אמור להיות איש ניהול, ולכן היה סביר לדרוש השכלה ניהולית, אך גם לגישה זו יש בעיות. לא רק שגיוס של אדם לעמדת ניהול הוא לא עסק פשוט, קשה להאמין שימצא מועמד עם ניסיון בתחום הספציפי שהחברה צריכה. הרי אם מנהל מחלקה עושה עבודה טובה החברה תנסה לשמור עליו ולקדם אותו, ואדם כזה פשוט לא ייצא אל שוק העבודה.

הפתרון היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא לבנות מנגנון לפיתוח מנהלים בתוך הארגון. מסלולי עתודה ניהולית כאלה אכן קיימים, אך רק בחברות הגדולות ביותר. למעשה, כל הדוגמאות שאני יכול לחשוב עליהן הן חברות בינלאומיות (יוניליבר, מקדונלדס וכד').

אני רוצה לשתף אתכם בניסיוני הצנוע עם מנהלי ביניים, ואולי להמחיש את הרעיונות המדוברים.

את רוב השירות הצבאי שלי עשיתי במחלקת התקשו"ב ('מחלקת קשר') של גדוד הנדסה. בפועל הגדוד היה אחראי לביטחון שותף בגזרה שקטה, והעבודה שלנו הייתה ברובה שגרתית. למי שלא מכיר, מחלקת תקשו"ב גדודית פועלת בשני תחומים עיקריים – הלוגיסטיקה של הציוד שצה"ל הגדיר כציוד תקשו"ב (החל ממכשירי הקשר וכלה במחשבים), ותמיכה טכנית לתקלות בציוד האמור.

עד כאן רקע, ועכשיו הסיפור. במהלך השירות שירתי תחת פיקודם של שלושה קשר"גים (קשר"ג – קצין בתקן של סגן שמפקד על מחלקת התקשו"ב).

תחת הקשר"ג הראשון מהשלושה שירתי רק מספר חודשים, ואני כבר לא זוכר הרבה פרטים (עברו יותר מעשר שנים). מה שכן נשאר איתי הוא הרושם של מפקד שדאג שהעבודה תתבצע. כשהגעתי למחלקה הוא דרש שתהיה לי חפיפה מסודרת לתפקיד שהוא ייעד לי, ולאחר מכן הוא שלח אותי לקורס מקצועי רלוונטי.

תחת הקשר"ג השני שירתי למעלה משנה. כשדברתי קודם על שני סוגים של מנהלים שלא עברו הכשרה טובה,  הוא היה הסוג הראשון. הוא קיבל לידיו מחלקה עם חיילים מקצועיים בתפקידים המוגדרים שלהם, אבל אולי מקצועיים מדי. מכיוון שאנחנו החיילים ידענו מה צריך לעשות, לא היינו צריכים את הקצין, והרגשנו שהוא רק מפריע לעבודה. מה עוד, הוא לא בדיוק הבין איך הדברים מתנהלים, וכשהוא ניסה לשנות דברים היתה התנגדות.

למעשה, מסתבר שהיתה לקצין גם בעיה בצד השני של ההיררכיה, והוא לא הסתדר עם במג"ד. אני כמובן לא יודע את הפרטים, אבל אני כן יכול לתאר את התוצאה. אחד מהחיילים במחלקה, שהעבודה שלו היתה פקידותית בעיקרה (יש הרבה בירוקרטיה על ציוד תקשו"ב), הפך בפועל למפקד של המחלקה. כשהיתה לאחד החיילים בעיה, הוא היה הכתובת. כשהיתה למג"ד בעיה, אותו חייל היה הכתובת. הקידום הרשמי שלו לסמל מחלקה הגיע כמה חודשים אחרי שהוא התחיל למלא את התפקיד מכל בחינה מעשית.

הקשר"ג השלישי שחוויתי, היה מהסוג האחר. אני לא אוהב להגיד דברים רעים על אנשים, אז אני אתמקד בעובדה הבאה – כשהקשר"ג השלישי נכנס לתפקיד, היו במחלקת התקשו"ב 7 חיילים. תוך חודשיים המחלקה כללה חייל בודד.

סמל המחלקה הקודם הלך לקורס קצינים, והחדש העדיף להיות חייל פשוט בפלוגה המבצעית מאשר להיות סמל במחלקת התקשו"ב. אני הצלחתי לתמרן את דרכי ללהיות אחראי תקשו"ב בפלוגה מבצעית שישבה בבסיס נפרד מהגדוד, וחשוב מכך, להיות שייך לאותה פלוגה מבחינה שלישותית. כל החיילים הוותיקים במחלקה מצאו לעצמם פתרונות. אני לא יודע מה קרה מאחורי הקלעים, אבל העבודה שהמעברים האלה אושרו מסמנת שגם ההנהלה הבכירה (מג"ד ומפקדי הפלוגות) לא הסתדרה עם הקשר"ג החדש.

מה אפשר ללמוד מהסיפור שלי? 

ראשית, שמסלול העתודה הניהולית של חיל הקשר בצה"ל לא מוצלח במיוחד. מסקנה זו נחשבת לעובדה ידוע בקרב כל מי שיצא לו לעבוד עם קצינים של חיל הקשר, ואני חושד שגם בקרב הקצינים המדוברים עצמם. הקשר"גים שיצא לי לעבוד איתם לא היו טיפשים, אלא לא מצוידים להתמודד עם האתגרים מולם הם ניצבו.

מסקנה נוספת (וקצת יותר רצינית) היא שגם בארגון קשיח כמו צבא עדיין יש תנועה פנימית. כשמנהל חדש לא מצליח לנהל, אחד העובדים הוותיקים ינהל את המחלקה בפועל. כשמנהל חדש בא בגישה רעה מדי העובדים יעברו למחלקות אחרות (או יתפטרו).

אשמח לשמוע אם יש לכם חוויות דומות במקומות בהם אתם עובדים או עבדתם בעבר.

תפיסה סובייקטיבית של מספרים חלק ב' - כמה זה אחד חלקי 10,000

בחלק הקודם דברנו על מספרים גדולים. עכשיו נדבר על מספרים קטנים. כמה קטנים? קטנים כמו הסיכוי שלי לזכות בלוטו קטנים.

כמו ש-10,000 זה לא מספר שרואים בעין, גם אחד חלקי 10,000 זה לא מספר שרואים בעין. שברים זה נושא מסובך עבור רוב האנשים, ולהמחשה אספר אנקדוטה עצובה על מצב החינוך בארה"ב – בתחילת שנות השמונים רשת המסעדות A&W ניסתה להתחרות בהמבורגר רבע-הפאונד של מקדונלד'ס עם מנה גדולה יותר של שליש-פאונד. המהלך נכשל כישלון מוחץ כי מעל מחצית מהלקוחות חשבו שהמנה של השליש-פאונד קטנה יותר. ארבע גדול משלוש, ולכן רבע גדול משליש, כך טענו אנשים בקבוצת המיקוד.

המסקנה שאני לוקח מהסיפור היא שאנשים פשוט לא מבינים שברים. הסיבה, לדעתי, היא תוצאה של איך שהמוח שלנו עובד. בטבע הרי אין שברים, ואם יש אז הם פשוטים מאוד, כמו חצי תפוח. האם יצא לכם לראות מאית מתפוח? שלא לדבר על שברים קטנים עוד יותר.

כדי להוסיף חטא על פשע, צריך להזכיר את הנושא בו מופיעים כל השברים הקטנים האלה, וזו תורת ההסתברות. הבעיה הגדולה אם הענף המתמטי המדובר, היא שאנשים לא מבינים עד כמה האינסטינקטים שלהם מוטים. העובדה שמשחקי מזל קיימים היא התוצאה של חוסר ההבנה הזה.

אפשר לטעון שאנשים נהנים מההתרגשות שהם חווים מלראות את הרולטה מסתובבת, או מלשמוע את הקריין מקריא את המספרים הזוכים. אפשר לטעון, אבל זו תהיה טעות. האנשים עצמם מספרים סיפור אחר. "הפסדתי שלוש פעמים ברצף, אז עכשיו אני אזכה!", טענה נפוצה שמצביע על חוסר הבנה בסיסי בסטטיסטיקה והסתברות.

יצא לי לדבר עם חבר למילואים, שאמר שהוא ממלא לוטו כל שבוע, וניסיתי להבין למה. הבנאדם בטוח שהוא מרוויח. נכון, הוא לא זכה בפרסים הגדולים, אבל יש הרבה פרסים קטנים שאפשר לזכות בהם. הוא סיפר על הפרס הזה, ועל הפרס ההוא, והרושם שלי היה שהוא באמת מאמין שהוא 'עושה קופה'.

האם ייתכן שהוא באמת מרוויח? כן, אבל ממש לא סביר. העובדה היא שלוטו הוא משחק סכום אפס, ומפעל הפיס מרוויח. מכאן נובע שהשחקנים משלמים יותר ממה שהם מרוויחים, ומכיוון שמדובר במשחק מזל נטו אין סיבה להניח שאתה אישית תהיה מיוחד ותרוויח יותר מאחרים. הסבר טוב יותר להתנהגות של אותו אדם היא תופעה נוירולוגית שהוא סובל ממנה (כמו כל אדם אחר) – קל יותר להיזכר באירועים בעלי משקל רגשי. כלומר, כשהוא חושב אחורה, קופצים לו לראש כל ההזדמנויות בהן הוא זכה, אבל הוא לא נזכר בכל ההזדמנויות בהן הוא לא.

הידעת – בממוצע יש לבני אדם פחות משתי רגליים. האם העובדה הזו נראית מפתיע או מוזרה? היא אמורה להיות ברורה מאליה, ואם היא לא זה בגלל שהאינסטינקטים שלך מתנגשים. העובדה היא שאנחנו כל כך רגילים שלאנשים יש שתי רגליים, שאנחנו שוכחים שהמושג 'ממוצע' אינו מדבר על שכיחות. התוצאה הממוצעת בגלגול קובייה היא 3.5 למרות שזו כלל לא תוצאה אפשרית.

יש עכשיו בתקשורת דיון על סל התרופות. זה בדיוק המקום בו מתערבבים מספרים גדולים בצורה חסרת משמעות (מיליונים ועשרות מיליונים) במספרים קטנים בצורה חסרת משמעות (אחד מעשר-אלף, אחד ממאה-אלף). אם אני הייתי נדרש לדעה בנושא כגון זה הייתי ממליץ על הגדרת מדד לערך שהמדינה מקבלת מכל תרופה, כי המטרה שלנו היא למצוא את סל התרופות שישיא את התוצאה הטובה ביותר בתקציב הנתון. כלומר, אני אנסה לתת לכל תרופה ערך מספרי, רצוי בין 1 ל-10, ואז יהיה קל להשוות בין התרופות.

לסיכום, אני רוצה להדגיש נקודה אחת שוב – אנחנו לא טובים במתמטיקה של מספרים לא טבעיים. בתור מהנדס חשוב לזכור זאת גם עבור עצמך כדי למנוע טעויות, וגם עבור הצרכן הפוטנציאלי שחושב שרבע גדול משליש.

תפיסה סובייקטיבית של מספרים חלק א' - כמה זה 10,000

מתמטיקה היא לא דבר טבעי, ולכן האינסטינקטים שלנו לא עובדים טוב עם מתמטיקה. לעובדה הזו יש הרבה השלכות על החיים בעולם המודרני; והיום אני רוצה לדון בשתיים מהן – תפיסה סובייקטיבית של מספרים גדולים ותפיסה סובייקטיבית של שברים קטנים.

נתחיל בלהסביר את הבעיה – התפיסה הסובייקטיבית שלנו לגודל היא לוגריתמית ולא לינארית. במספרים של יום-יום (1-100) זו לא בעיה, אבל במספרים גדולים אנו רואים תופעות מוזרות.

ניקח לדוגמה מכוניות. כשנכנסתי לאתר מחירון רנדומאלי ובקשתי מחירון לרכב חדש קבלתי משרעת שנעה בין 40,000 ₪ ל-400,000 ₪. הבדל של סדר גודל שלם במחיר... שאלה – האם רכב בחצי מיליון שקל באמת נותן ערך כמו עשרה רכבים זולים? כמובן שלא, אבל אנשים שיכולים לקנות רכב בחצי מיליון יכולים להרשות לעצמם נקודת מבט אחרת. מבחינתם הערך של הרכב נמדד בדברים נוספים מעבר ליכולת המכנית של המכונה.

נעזוב את האחוזון העליון, ונתבונן באדם נורמטיבי, שצריך לבחור רכב פרייבט. חיפשתי רכבים חדשים באתר יד-2 שמחירם נמוך מ-80,000 ₪ וקבלתי 1945 תוצאות. אלף תשע-מאות ארבעים וחמש תוצאות. כל תוצאה כאן היא מועמד פוטנציאלי לרכב שאני רוצה לקנות. איך לעזאזל אני אמור לבחור כאן?

נשאיר את הדיון הזה להזדמנות אחרת, ונתמקד בפואנטה שאני רוצה להעביר. נניח שאני משווה בין שני רכבים, שנבדלים בין השאר גם במחירם, וההבדל הוא 10,000 ₪. אני לא מבין במכוניות, ואני לא יודע איך לכמת את ההבדלים בין הרכבים בכסף. לא כל שכן הסוכן ינסה לשכנע אותי שההבדל בין הרכבים הוא רק איזה 20% במחיר ולכן שווה להשקיע ברכב הטוב יותר. בנוסף לכל זה, טענתי קודם שאנשים לא מבינים מספרים גדולים, אז כל תהליך החשיבה שלי בעייתי.

אז ככה, אני רוצה להסביר מה זה 10,000 שקלים במונחים של בני אדם. עשר אלף ש"ח שקולים לסטייק כל יום למשך שנה. להלן החישוב: בשר בקר טוב – 100 שקל לקילו. נניח 275 גרם למנה, וקבלנו 27.5 שקל ליום. נכפול ב-365 ונקבל 10,000 עגול ויפה (עם טעות חישוב של 0.4%, אני בטוח שתסלחו לי).

עכשיו נחזור למכוניות ונשאל – האם ההבדל בין המכוניות הנ"ל שווה לי סטייק בכל יום במשך שנה? עכשיו כבר לא מדובר במספר חסר משמעות, אלא בהשוואה קונקרטית. הכסף בחשבון הבנק שלי הוא סתם מספר. המחיר של המכונית הוא גם כן סתם מספר, ולמספרים אין משקל רגשי. כלומר, אין להם משקל רגשי כמו שיש לסטייק כל יום במשך שנה.

הערה: ציינו בפני שאם אני מתכנן למכור את הרכב בבוא היום אקבל חזרה סכום שהוא יחסי לסכום הקניה, ולכן בפועל ההבדל בעלות בין הרכבים הוא רק העלות של הפחת. הטענה הזו נכונה אבל ממש לא רלוונטית לדיון, כי אנחנו מדברים על סטייקים ולא על מכוניות.

תעשיה מוכוונת ייצור למול תעשיה מוכוונת שיווק

נתקלתי השבוע בקטע מראיון שנערך עם סטיב ג'ובס, אי שם באמצע שנות התשעים. לצערי לא הצלחתי למצוא את הראיון המלא, אבל הקטע עצמו בהחלט שווה צפייה (קישור).

ברשותכם, אנסה לסכם במילים שלי את הטענה המרכזית של ג'ובס, ואסביר למה הוא טועה.

הדוגמה שג'ובס נותן היא חברת פפסיקו: החברה משיקה מוצר חדש ("בקבוק בגודל שונה") פעם בעשור, ולכן אין לאנשי תכן מוצר מקום לתרום לחברה. מי כן תורם? אנשי שיווק ומכירות. החברה עצמה מכירה בכך, ולכן העובדים שמקודמים לעמדות מפתח הם אנשי שיווק ומכירות. התוצאה הישירה היא שאין מי שידחוף לפיתוח מוצרים חדשים, והחברה למעשה קופאת.

האירוניה חוגגת, כי הניתוח של ג'ובס מתאים למה שקרה לחברת אפל, אותה הקים. מאז פטירתו, אפל לא השיקה מוצר חדש באמת. ההבדלים בין הדורות של האייפונים זניחים כל כך שצריך איש שיווק כדי להסביר אותם. למעשה, אפשר לטעון שהמכשירים החדשים פחות טובים, כי הורידו מהם פונקציות שהיו במכשירים הישנים (כמו מחבר לאוזניות).

בניתוח של ג'ובס יש לדעתי שתי טעויות. הטעות הראשונה היא שהוא סייג את דבריו יותר מדי. בראיון ג'ובס מדבר על חברות שמחזיקות מונופול, ושחוסר התחרות הוא שגורם לניוון. אני לא מסכים. פפסיקו ואפל לא החזיקו מעולם במונופול. פפסיקו בתחרות קשה מול חברת קוקה-קולה, ואפל במצב אפילו פחות טוב. בשוק המחשבים המוצרים של אפל נחשבים למוצרי נישה, ובשוק הסלולר היא הולכת ונחלשת.

כלומר, התהליך המדובר מתרחש בחברות גדולות גם אם אין להן מונופול. התנאים שגורמים לתהליך מורכבים יותר, אבל גם נפוצים בהרבה.

בחברת פפסיקו יש מעט מאוד מקום לחדשנות טכנולוגית. בקבוק מחומר שונה, שיהיה זול ואמיד יותר מפלסטיק? אולי תחליף לסירופ התירס שכולם אומרים שהוא לא בריא, אבל מהווה חלק מרכזי בתפריט של אזרחי ארה"ב? בכל מקרה, ניסויים כאלה ייעשו בחברות קטנות יותר, אותן פפסיקו תחשוב על לקנות אם הם יוכחו כיעילים ורווחיים.

בשוק הטכנולוגיה אני בקיא מעט יותר, ואני יכול לומר במפורש שאין צורך בשוק הפרטי למחשבים שהם 'מעט טובים יותר'. התוכנות היחידות שהאדם הממוצע צורך שבאמת דורשות כוח מהמחשב הן משחקי מחשב, והן מושפעות בעיקר מרכיב ספציפי (כרטיס גראפי). הסיבה בגינה רובנו קונים מחשב חדש היא שהישן מת ולא בגלל שהמוצר החדש עונה על צורך שהמוצר הישן לא ממלא.

האם יש מקום בשוק המחשבים לחדשנות? כן, בהחלט, אבל באיזה מחיר? פיתוח של חומרה חדשה עולה הון עתק, ודורש שנים עד שהמוצר חודר לשוק. עדיף בהרבה למכור את אותו המוצר שמכרנו שנה שעברה, עם מספר סידורי שונה ועוד כמה פיקסלים כדי שיהיה לאנשי המכירות על מה לדבר.

מכאן, הדעה שלי היא שככל שחברה מתבססת בשוק שלה היא יכולה להרשות לעצמה להיות שמרנית. חברות קטנות חייבות להסתכן כי זה למעשה היתרון היחיד שיש להן על פני הענקים ששולטים בשוק.

אני חושב שחברות ההזנק (סטרט-אפ) ממחישות את התופעה בצורה הברורה ביותר. חברות הזנק הן עסק מסוכן, שרק אחת מתוך עשרים מהן מצליחה להניב רווחים. ומה עתידן של חברות כאלה? ובכן, האפשרות האחת היא שהן נקנות ע"י החברות הגדולות והוותיקות, והאפשרות השנייה היא שברבות השנים חברת הסטרט-אפ הקטנה תהפוך לאחת מאותן חברות ענקיות. כמו אפל, לדוגמה.

הטעות השנייה של ג'ובס היא שהוא חושב שזה תהליך "רע".

רע למי, אני שואל. לאנשי התכן זה אולי רע, אבל לחברה עצמה? העובדות מדברות בעד עצמן, שהרי החברות הגדולות ממשיכות לעשות כסף גדול. גרוע מכך, ג'ובס מדבר כאילו יש משהו שאפשר לעשות בנידון. זאת בדיוק הנקודה, התהליך הוא תוצאה של החלטות נכונות. מעבר לגודל מסוים, השקעה בפיתוח טכנולוגיות חדשות פשוט לא מחזירה את עצמה. עדיף בהרבה לקנות את הטכנולוגיות החדשות מאשר לפתח אותן.

הנפגע היחיד מכל הסיפור הוא הלקוח, וזאת מפני שהלקוח הוא היחיד שמרוויח מתחרות. בשוק בו יש תחרות טכנולוגית, הלקוח נהנה ממוצרים ושירותים חדשים. כשגוגל החליטה להיכנס לשוק הסמארטפונים עם האנדרואיד היא גרמה למהפך בציפיות של הלקוח מהמוצר. כשאפל נכנסה לשוק הפצת המוזיקה עם האייטיונס היא זעזעה תעשייה שלמה.

חשוב לזכור שהמהלכים האלה היו מסוכנים כלכלית. חברת מייקרוסופט, לדוגמה, ניסתה להיכנס לשוק הסלולר בדומה לגוגל, ונכשלה. אני לא יודע להעריך את גודל הכישלון בדולרים, אבל מדובר לכל הפחות במאות מיליונים. אפשר לטעון, אולי, שהסיבה לכישלון של חברת מייקרוסופט היא שהיא מנוהלת ע"י אנשי שיווק, שלא מבינים את המוצר ולכן עושים החלטות גרועות.

מצד שני, חייבים לזכור שלאף קבוצה אין מונופול על החלטות גרועות. החלטות גרועות זה הדבר היחיד שמשותף לבני אדם וחברות כאחד.