קפיטליזם וקומוניזם בדרך כלל מתוארות כתיאוריות כלכליות, אבל אני רואה
אותן אחרת. שתי התיאוריות סובלות מחוסר הבנה בסיסי של איך אנשים עובדים, וההבדל
ביניהן הוא רק בסוג הטעות.
הקומוניזם והקפיטליזם מציגים שיטות שונות לחלוקת הרכוש בתוך הקהילה.
בצורה הגסה ביותר, קומוניזם טוען שהקהילה עצמה צריכה לחלק את הרכוש בין חבריה,
בעוד שהקפיטליזם טוען שחברי הקהילה צריכים לחלק את הרכוש בינם לבין עצמם כראות
עיניהם.
כשהתיאוריות המסובכות וההיסטוריה המסואבת שלהן מוצגות כך, קל לראות את
נקודות התורפה:
בקומוניזם – בפועל, כל קבוצה של אנשים ממנה אחדים מהם להיות מקבלי
ההחלטות. מכאן, כשנאמר ש'הקהילה מחלקת רכוש' הכוונה היא שיש כמה אנשים שמחלקים את
הרכוש. כאן מגיעות הטעויות, ויש שתיים מהן. לחלק את הרכוש של כמה מאות אנשים זה
קשה. לחלק את הרכוש של כמה מאות מיליונים זו בעיה לוגיסטית בלתי אפשרית. רעב הוא
תוצר לוואי של קומוניזם, וזו הסיבה. לא בהכרח רוע לב, אלא פשוט הערכת יתר של
היכולת האנושית.
נזכיר כמובן שרוע לב הוא אכן בעיה אנושית בפני עצמה. יש אנשים שרודפים
מדון ושררה, ואלו בדיוק האנשים שיידחפו ויגיעו לעמדה של האחראים על חלוקת המשאבים.
ראיתי את התופעה הזו במו עיניי, בתור אדם שגדל בקיבוץ שיתופי. אם אתה רוצה משהו,
אתה צריך לשכנע את האדם האחראי. מה שאומר שכולם רוצים להיות "חברים" של
אותו אדם, ועושים את מה שהוא אומר.
עד כאן אני מניח שרוב הקוראים יסכימו איתי, שזה אומר שלא כתבתי שום
דבר חשוב. מצד שני, קפיטליזם סובל מבעיות משלו. ספציפית, הטעות המרכזית של
קפיטליזם היא חוסר הבנה של איך כסף עובד. אם תרשו לי אנלוגיה לפיסיקה, לכסף יש
מסה, וכוח כלכלי הוא שדה כבידה. כלומר, כסף נמשך לכסף. אינדיבידואלים עשירים משתמשים
בכסף שלהם ככלי להשגת כסף נוסף. התיאוריה הקינסיאנית מדברת על 'שוק חופשי'
ו'תחרות'. אלה אכן רעיונות מעניינים, אבל אם יש לך מספיק כסף אתה קונה את התחרות
ודורס את השוק החופשי.
בגלל שכסף נמשך לכסף, ויש יתרונות כלכליים בריכוזיות, האידיאל של כל תאגיד
הוא להיות מונופול. דוגמה מהשנים האחרונות היא רכישת רשת פוקס ע"י דיסני ב-2017.
שתי חברות שעל פניו מתחרות זו בזו הופכות לחברה אחת, שמרוויחה מכך שיש לה פחות
תחרות. בסופו של דבר, אם חוקרים ובודקים כמה תאגידים פועלים בכל שוק מגדלים הרבה
פחות שמות ממה שמצפים.
אבל זאת התיאוריה, בפרקטיקה יש לתאגידים כלי אפילו יותר חזק לייצר
רווח – "לוביינג", שזה לעז ל-"לשלם למחוקק כדי שיעשה חוקים שטובים
לי ורעים למתחרים שלי". נתקלתי בטענה שה-ROI (return on investment) של לעשות לובי
בארה"ב היא 1000%, כלומר שכל דולר שמושקע בלשלם לסנטור שווה עשרה בהכנסות
עתידיות.
דוגמה מהשנים האחרונות – איסור פתיחת מרכולים בשבת. הרשתות הגדולות לא
פותחות בשבת מסיבות כאלה ואחרות, מה שמהווה נישה בה המרכולים הקטנים יכולים
להרוויח. מכאן, איסור על פתיחה של המרכולים בשבת, על אף שכביכול אינו מפלה בין
המרכולים, פוגע בקטנים הרבה יותר מבגדולים. אני לא אגיד שזו קונספירציה של הרשתות
הגדולות, אבל זה רק בגלל שאני אדם זהיר.
למעשה, יש דוגמאות אפילו יותר חריפות. בכל תעשייה יש איסורים בחוק
שמערימים קשיים (או מונעים ממש) כניסה של מתחרים חדשים. למה רק לבד"ץ מותר
להשתמש במילה 'כשרות'? בגלל שזה מונופול בחסות הממשלה. למה אני צריך רישיון כדי
לייבא מוצרים? כי היבואנים הגדולים לא רוצים תחרות. ככה זה קפיטליזם, ואלה החיים.
לסיכום: בקומוניזם הבעיה היא חוסר יעילות ונפוטיזם, ובקפיטליזם הבעיה
היא בריונות.
דיברנו על בעיות, ועכשיו אני רוצה לדבר על פתרונות. יש שני מהלכים
שקהילה (כלומר, המדינה) יכולה לבצע בספקטרום של קפיטליזם-קומוניזם: הלאמה והפרטה.
הלאמה זה התהליך בו הקהילה פונה לאינדיבידואל (או ארגון, כי משום מה לארגונים יש
מעמד חוקי דומה), ולוקחת ממנו חלק מהרכוש שלו באמתלה שזה 'לטובת הכלל'. האינסטינקט
שלנו הוא לחשוב שמדובר במהלך שלילי, כי זה הרי מהלך של לקיחה/חמיסה/גניבה, אבל
לפעמים המטרה אכן מצדיקה את האמצעים. אגב, אני מחשיב מיסים ושירות (צבאי/לאומי) חובה
כסוג של הלאמה.
מצד שני, הפרטה זה המהלך בו קהילה מתבוננת פנימה ואומרת 'אנחנו עושים
עבודה גרועה, בואו ניתן לאינדיבידואל (או ארגון פרטי) את הרכוש הזה'. לפעמים מדובר
במכרז, בו המדינה מזמינה גוף פרטי לעבוד עבורה. לפעמים מדובר בקניה של נכס ציבורי
עבור כסף. לפעמים, במיוחד בארצנו, מדובר במחטף בו מי שמקבל את הרכוש זה מקורב שעשה
קומבינה.
אדגיש שוב, שכוונתי במילה 'רכוש' היא הרחבה ביותר שאפשר. למפעלי ים
המלח אין איזושהי זכות טבעית להתקיים, הם קיבלו חתיכה מהרכוש של הקהילה. בדומה,
מאגרי הגז הטבעי שיש עדיין וויכוח לגבי תהליך ההפרטה שאמור להתרחש. כיום זה נכס של
הקהילה (מדינת ישראל), אבל זו מעדיפה להשכיר/להחכיר/למכור אותו.
כהכללה, ניתן לומר שהפרטה זה תהליך בו קהילה הופכת לקפיטליסטית והלאמה
זה התהליך המנוגד, בו הקהילה הופכת לקומוניסטית. בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל
היו מקרים של הלאמה שנחשבו למוצלחים, והיו מקרים של הלאמה שנחשבו לקטסטרופה.
כנ"ל, היו מקרים של הפרטה שנחשבו למוצלחים והפרטות קטסטרופליות.
עד כמה שהצלחתי לשפוט, הלאמה מוצלחת כשהיא באה להגן על החלשים מפני
הבריונות של בעלי הממון. מהפך התקשורת שמשה כחלון הוביל כשר התקשורת בתחילת העשור
היא דוגמה מצוינת. היו כשלוש חברות סלולר שתיאמו מחירים, וחסמי הכניסה למתחרים
חדשים היו גבוהים מעוד (תשתית). משרד התקשורת הלאים למעשה את התשתיות. נכון, הוא
לא לקח אותן כרכוש, אבל הוא לקח לעצמו את הזכות להציב תנאים, מגבלויות וחובות על
השימוש בנכס המדובר.
הצלחה של תהליך הפרטה, מצד שני, תלוי בעיקר בכמה המצב היה גרוע לפניכן.
תהליך ההפרטה המוצלח ביותר שאני מכיר בארצנו היה הקמת חברת בזק. לפי הסיפורים, כדי
לקבל חיבור לקו טלפון היה צריך להמתין שנים(!), ואחרי ההפרטה המדינה רושתה כולה
תוך חצי שנה. יש כאן כמובן שאלות כמו מה המעמד של תאגיד ממשלתי, אבל המהלך עצמו
נחשב למוצלח מאוד.
יש דוגמה גרוע לתהליך הפרטה שאני רוצה לציין, כקונטרסט לכך שדיברתי
בשבחו של משה כחלון. ככל שאני רואה, המהלך המשמעותי ביותר שהוא עשה בקדנציה
הנוכחית שלו הוא הפרטה של חופי ישראל לבניה פרטית. אני חושב שזו דוגמה לאיך
מתבצעות רוב ההפרטות בארץ, בהן לוקחים נכס ציבורי ומוכרים אותו בנזיד עדשים. אני
מנסה לא להיכנס בבלוג הזה לפוליטיקה, אבל מדובר בראש מפלגה, אז אני חושב שמין
הראוי לאזן את הדוגמה הטובה עם הדוגמה הרעה.
לסיכום, הנקודה של הפוסט כולו היא שיש אלמנטים בעולם המודרני שטוב שהם
ברשות הקהילה, ויש אלמנטים שטוב שהם ברשות הפרט. השאלה היא כמובן עבור כל אלמנט
באיזה צד של המתרס הוא נמצא. יש לי דעות בנושא, ועליהן אכתוב בפוסט הבא.
(כן, כל הפוסט הזה הוא בעצם הקדמה לדיון אחר)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה